פוטין: האיש ללא פנים מציג תיאור מבהיל של האופן שבו איש ק-ג-ב פשוט וצר אופקים הצליח לכבוש לעצמו עמדה של שלטון מוחלט – ומושחת – במדינה הגדולה בעולם, וכיצד מחק בתוך זמן קצר שנים של התפתחויות דמוקרטיות ברוסיה והחזיר את מצבה הפוליטי והאזרחי אל הימים הרעים, האפלים, הטוטליטריים, של ברית המועצות.

ב-1999, בזמן שהתמיכה בנשיא החולה בוריס יצלין הלכה ופחתה, החלו מקורביו – "המשפחה" – לחפש לו יורש. ולדימיר פוטין צבר רק ניסיון דל בממשל ובמִנהל, כשהיה סגן ראש העיר סנט פטרבורג ובכהונתו הקצרה כראש סוכנות הביון של רוסיה. ולמרות זאת, הוא הצטייר כמועמד מושלם: מין יצור "חסר פנים", שילצין וחבריו חשבו שיוכלו לעצב בדמותם. הילד שהלך מכות בחצרות בתי ספר בלנינגרד לאחר מלחמת העולם השנייה, נעשה פתאום בבגרותו לדמות ציבורית, והפופולריות שלו הרקיעה שחקים. רוסיה והמערב המוקסם היו נחושים לראות בו את המנהיג שוחר הקִדמה שעליו חלמו – גם אחרי שפירק ביעילות חסרת רחמים את התקשורת הרוסית החופשית, גזל בכוח את ההון של קהילת העסקים המשגשגת, וחיסל חלקים ניכרים מן המנגנונים הדמוקרטיים. בתוך כמה שנים הוסרו כל המכשולים שעמדו בדרכו לשליטה בלתי מוגבלת. קולות המתנגדים לו הושתקו, יריבים פוליטיים מצאו את עצמם בגלות או הועלמו בקבר.

מאשה גֶסֶן, עיתונאית המתגוררת במוסקבה, חוותה ממקור ראשון את האירועים האלה ודיווחה עליהם. בפוטין: האיש ללא פנים היא מתארת בפירוט את השתלשלות המאורעות עד לשיאם הנוכחי, שבו שיכרון התקווה נמהל באי-ודאות מבהילה.