קולדיץ

מלחמת העולם השנייה נחקקה בזיכרון הקולקטיבי כתקופה של שפיכות דמים, עוינות מרה בין אויבים ואובדן צלם אנוש. אך בלב כל הטירוף, על צוק נישא במזרחה של גרמניה, עמדה טירה שבין חומותיה התנהלו החיים אחרת – זו היתה קולדיץ. בטירה זו, בת מאות שנים, החזיקו הנאצים את השבויים הבכירים ביותר מקרב בעלות הברית – מקצינים רמי דרג, חלקם יהודים, ועד להרפתקנים שנמלטו בעבר ממחנות שבויים אחרים.
טירת קולדיץ נחשבה למקום שאי אפשר לברוח ממנו, אך לאסירים הכלואים בה היו תוכניות אחרות – הם חפרו מנהרות, עסקו בבניית הסוואות ואפילו בנו כלי טיס מאולתר. אחדים אכן הצליחו להימלט ממנה באופן פלאי כמעט.
ספרו של בן מקנטייר, קולדיץ, עוסק במובלעת אחת של שפיות יחסית בתוך התופת. יש בו פסיפס מרתק של דמויות אנושיות, הנתונות משני צידי המתרס – גרמנים מול מתנגדיהם, גיבורים מול בוגדים, וגם מאבקי מעמדות ובריתות חשאיות. חיי השבי קשים, משפילים ועלולים להביא את השבויים עד לגבול השפיות, ולעתים אף מעבר לו. אבל בתוך העולם הקיצוני של שבויים וסוהרים, הם עדיין נוהגים זה בזה בכבוד הדדי, לפעמים אף בהומניות, תוך עצימת עיניים בלתי נתפשת מהזוועות המתחוללות בחוץ, קילומטרים ספורים מהטירה, ביערות, במחנות הריכוז ובמפעלים בהם עובדי כפייה מנוצלים עד מותם.
בן מקנטייר, שספריו על פרשות הריגול המסעירות של המאה העשרים (המרגל והבוגד, מבצע קציצה) זכו לשבחי הביקורת העולמית, מגולל בקולדיץ את אחד הסיפורים המדהימים, ואולי הפחות מוכרים, של המלחמה, על סיפורי הגבורה שבה ובעיקר על השניות שבנפש האדם.