אישיותו של אד גורדון, שהפך לאגדה עוד בחייו, הייתה ממגנטת, ורבים מבני דורו, צעירים ובני נוער, ביקשו להתקרב אליו. מבחינתם הוא היה מופת לכוח רצון, למימוש עצמי ולחיבור עמוק אל העם היהודי ואל ארץישראל. אף על פי שלא כולם הבינו את הגותו, המגע עימו היה מקור לעידוד ולהשראה. מאז מותו של אד גורדון, נכתבו ספרים אחדים המנסים להנגיש לציבור את הגותו, אבל הספר הזה אינו אחד מהם. אין בו כל כוונה לבאר והוא גם אינו ביוגרפיה. סיפור חיים הוא קודם כול סיפור, וככזה הוא מנסה להיות תחליף למגע אישי עם אדם יוצא דופן, מורה רוחני משכמו ומעלה, אשר ליחו לא נס, ועד היום מצויים ביני נו צעירים וצעירות השואבים ממנו השראה. גלילה רוןפדר-עמית התוודעה לא"ד גורדון באמצעות מתנדבי השומר החדש, אשר כמו קבוצות רבות נוספות, לומדים את משנתו. להפתעתה גילתה שכל מה שידעה עליו מפי השמועה אינו נכון. הוא לא היה "סוציאליסט" והוא מחה נגד חגיגות האחד במאי, הוא לא היה מאבות התנועה הקיבוצית, אלא שאף לקהילות המאפשרות מימוש עצמי של כל יחיד. הוא לא ייסד את "דת העבודה", אלא התנגד למושג הזה שנקשר בשמו. הוא היה בעל תודעה יהודית חזקה וקשר עז לספרות ולמסורת היהודית. הספר העורג מלווה את א"ד גורדון מילדותו ועד יומו האחרון, והוא מצטרף לסיפורי החיים שכתבה גלילה רוןפדר-עמית, ביניהם: בעוז ובהדר - סיפור חייו של מנחם בגין, אומרים אהבה יש - סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק ובאור ובסתר - סיפור חייו של זאב זבוטינסקי.