את חירותי

בשעת בוקר מוקדמת של ערב יום כיפור, 1973, יוצא חייל המודיעין אפרים (זיגי) זינגר מהבסיס ברמת הגולן לבית הוריו בכפר סבא, אבל ברגע האחרון הוא משנה כיוון ומחליט לעשות את החג עם חברתו שושי, בבסיס שבו היא משרתת בצפת. שם מתרחשת תפנית נוספת בעלילה: זיגי מתבקש להחליף את אחד החיילים במוצב החרמון. 48 שעות אחר כך ימצא את עצמו בשבי הסורי.

שמונה חודשים יעברו עליו בכלא אלמאזה בדמשק, בתא אחד עם 28 שבויים, בתנאים קשים, תחת עינויים וחקירות, אבל הוא לא יאבד את התקווה והאמונה שהוא ישרוד, וישרוד טוב, ויחזור אליה. היא מצידה תתעד ביומנה – בטלטלה רגשית שנעה בין אי־הידיעה, אות החיים מהשבויים ומסע הדילוגים של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר — את הפחדים, הציפייה והגעגועים לאהובה. כשיחזור, עם קטעי היומן שהחביא עבורה בקפל מכנסיו, תגיד לו: "ממשיכים מהמקום שבו הפסקנו".  והם המשיכו ובנו חיים טובים ומלאים, שהשבי לא היה נוכח בהם, ובכל זאת ליווה אותם כצל. 

כמעט 50 שנה אחרי, כשהם הורים לארבעה ילדים וסבים לשמונה, יוצאים זיגי ושושי למסע משותף, שבו לראשונה כל אחד מהם שומע את גרסתו המלאה של השני לאירועים. במקביל, מתכתבים זיכרונותיו של זיגי השבוי עם חייו של זיגי הבוגר. וכך חוזר אליו מראה דגל ישראל הבלוי מעל מוצב החרמון כשהוא צועד גאה כמנכ"ל הוועד האולימפי מאחורי הדגל המתנופף בגאון בטקסי הפתיחה של האולימפיאדות. 

זה סיפור של שבי ומלחמה, אבל גם סיפור של אהבה, שמוכיח שאפשר לצמוח מהמקומות האפלים ביותר.