פרק חשוב בתולדות הכלכלה הישראלית מנקודת מבטו וזיכרונותיו של "זקן השבט", הממונה על התקציבים, יועץ לשרי האוצר ונגיד בנק ישראל.

לא היו לו לא פנקס אדום ולא חברים בהתיישבות העובדת. ובכל זאת, העולה החדש וניצול השואה הפך במהרה לאיש סודם של שרי האוצר לוי אשכול ופנחס ספיר. כמי שחלש בשנות השישים על מוקדי כוח רבים מתוקף תפקידיו כממונה על התקציבים וכיועץ הכלכלי של משרד האוצר, נחשב משה (זנדברג) זנבר לאיש המשפיע ביותר במשק.
אל מסדרונות הממשלה הגיע אדם שיטתי ומוקפד, שבלט בתכונותיו אלה על רקע אווירת האלתור הישראלית האופיינית. כלכלת המדינה החלה באותה עת להתייצב, והמשימה היתה להצעיד את המשק הריכוזי בצעדים קטנים אך מחושבים לעבר שוק תחרותי.

משה זנבר הסתייג מפוליטיקה ופנחס ספיר גונן עליו מפניה. סיפור חייו שזור במערכת היחסים רבת-התהפוכות בין השניים שהחלה באהבה והמשיכה בקרע עמוק וכואב.
ספר זה מעניק הזדמנות נדירה להציץ מאחורי הקלעים במהלכים וביוזמות הכלכליות שעיצבו את פני המדינה מאז העשור השני לקיומה: צמיחה מואצת ומיתון; השקעות זרות במדינה; המדיניות הכלכלית בשטחים; עסקת החבילה הראשונה; פרויקט טנק המרכבה; התמודדות עם משבר האנרגיה העולמית ומימון מלחמת יום כיפור; הקמת החברות "כימיקלים לישראל", "החברה לישראל" ו"טבע" החדשה; השתלטות על בנק א"י-בריטניה ועוד. מתוך כל אלה עולה תיעוד בהיר, ביקורתי ומהימן של ניסיונו של זנבר בעבודה לצד מנהיגי המדינה כמו לוי אשכול, פנחס ספיר, גולדה מאיר, יגאל אלון, משה דיין, יצחק רבין ושמעון פרס.

"האיש שגם יריביו נזקקו לעצותיו", "אחד המובילים הכלכליים המבריקים בארץ", נכתב על זנבר ב"ידיעות אחרונות", ואורי אבנרי אף טבע את המושג "לזנבר", להטיל גזרות לא נעימות על הציבור. ספרה של רחל מיכאלי – פרי של תחקיר מעמיק בעיתונות התקופה, שיחות רבות עם זנבר ועם דמויות מפתח במשק – משרטט תמונה מרתקת של כלכלן בעולם פוליטי, שמתבקש לגשר בין הרצוי למצוי. ספר זה הוא ביוגרפיה כלכלית-פוליטית החורגת מעבר לגבולות התחום המקצועי ועוסקת בשאלה היכן עוברת הדרך הנכונה בין דבקות באמונות ובעקרונות לבין תנאי המציאות.