דעת יחיד

בקיץ 1964 כתב אמנון רובינשטיין – אז מרצה מתחיל בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל־אביב – שלושה מאמרים לעיתון הארץ. מיד אחרי פרסומם צורף להנהלת העיתון, ותוך זמן קצר מצא את עצמו בעיצומה של כתיבה עיתונאית נועזת ביותר. מהעיתון קצרה הייתה הדרך לתוכנית אישית בטלוויזיה, ומשם נותרה פסיעה אחת קטנה לעולם הפוליטיקה.
הכתיבה העיתונאית לא הייתה רק תחילתה של דרך פוליטית עבור רובינשטיין; סגנונו הבהיר, רחב האופקים, והכתיבה שאינה נרתעת מהיותה דעת יחיד העמידו בחלוף השנים יריעה מאלפת ומרחיבת דעת של חיינו הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים.
מאמריו ונאומיו של רובינשטיין עוסקים בעולם ומלואו. בין השאר הוא כותב על ילדותו בבית רוויזיוניסטי, על שלטון החוק, על ביקור ראשון בברית־המועצות, על הרבנים החדשים, על חוק השבות, על גורל החינוך הגבוה בישראל, על אישים שהלכו לעולמם, על ספרות ומוזיקה, ועוד ועוד.
גם היום, כאשר הקונפורמיזם האקדמי והעיתונאי מתקיף ללא הרף את יסודותיה הציוניים של ישראל, מוצא עצמו רובינשטיין ב"דעת יחיד". ועל כך הוא אומר: "הייתי, וכנראה נשארתי לא קונפורמיסט, נטלתי עט ביד כדי לא ללכת בתלם."

פרופ' אמנון רובינשטיין, חתן פרס ישראל לשנת 2006, נולד בתל־אביב ב־1931. היה יו"ר ועדת הכלכלה וּועדת חוקה, חוק ומשפט. כיהן כשר התקשורת, כשר האנרגיה והתשתיות, כשר המדע והטכנולוגיה וכשר התרבות והספורט. יזם והעביר את שני חוקי היסוד היחידים בנושאי זכויות האדם: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.