״מהי משמעות החופש לאדם המודרני? הוא השתחרר מהכבלים החיצוניים שמנעו ממנו לעשות ולחשוב כרצונו. הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו — אִילו רק היה יודע מה הוא רוצה, מה הוא חושב ומה הוא מרגיש. אך הוא אינו יודע זאת. הוא מציית לסמכויות אנונימיות ומְאמֵץ עצמי שאינו שלו.״

בתחילת המאה ה־20 נראה היה שהעולם המערבי צועד בבטחה לעתיד טוב יותר: הכלכלה פרחה, הופיעו ניצני מדינת הרווחה, ומאות שנות מאבק לחופש בישרו לכאורה על ניצחון הדמוקרטיה הליברלית.

אלא שאז פרצה מלחמת העולם הראשונה, ששינתה את פני אירופה. לאחר המלחמה בחרו מדינות מסוימות לפנות לצורות שונות של טוטליטריות, ואילו במדינות אחרות שקעו המונים בחיים של קונפורמיזם קהה־חושים, תוך שהם מוותרים על האפשרות לנהל את חייהם בהתאם לצרכים האמיתיים שלהם.

אחת התגובות לוויתור הגדול הזה היתה ספרו של אֶרִיך פְרוֹם, מנוס מחופש, שפורסם בראשית מלחמת העולם השנייה. פרום ניסה להסביר מדוע האדם מוותר על חירותו — וגם על עצמו. אם האנושות לא תוכל להתמודד עם הסכנות הטמונות בחופש, טען אז פרום, היא תפנה למשטרים דיקטטוריים.

יותר משמונים שנה לאחר כתיבת הספר, בעולם של היפר־צרכנות, פופוליזם גואה ורשתות חברתיות, נראה שפרום לא יכול להיות רלוונטי יותר: האדם הוא אותו אדם, דרכי המנוס מחופש הן בעיקרן אותן דרכי מנוס, וכך גם הדרכים אל התיקון.

אריך פרום (1980-1900) היה פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג חברתי אמריקאי־יהודי יליד גרמניה, מחבריה הבולטים של אסכולת פרנקפורט. עם חיבוריו, שבהם הירבה לעסוק בהשפעת החברה המודרנית על האדם, ואשר הרימו תרומה חשובה לזרם ההומניסטי של הפסיכולוגיה, נמנים הספרים החברה השפויה (1955) ומהפכת התקווה (1968), וכן אמנות האהבה (1956) ומנוס מחופש (1941), שיצאו שניהם בתרגום עברי עדכני בהוצאת כנרת־זמורה־דביר.