אילו קירות יכלו לדבר

"העקרונות שמנחים אותי כאדם קודמים לעקרונות שמנחים אותי כאדריכל. נודעת להם השפעה עמוקה על הדרך שבה מתגבש התכנון, בין אם מדובר במבנה מגורים, בספרייה, במבנה מסחרי או במבנה דת. אינני מסוגל לתת עדיפות בתכנון לצרכים של מעטים על חשבון הרבים; אינני מסוגל לתכנן באופן מפלה או אי־שוויוני, חללים באיכות גבוהה בעבור אלה וחללים נחותים בעבור אלה. לעולם יהיו הבדלים, אבל מוכרח להיות איזון סביר. השאיפה והחיפוש אחר איזונים עומדים ביסוד האדריכלות והתכנון העירוני."
אדריכלות, לפי תפיסתו של משה ספדיה, האדריכל הישראלי הבכיר ביותר הפועל כיום בעולם, נועדה לשפר את חיי הקהילה ולרומם את רוח האדם. ואכן, הממואר שלו, אילו קירות יכלו לדבר, הוא מניפסט בעל אופי חברתי, אסתטי וכלכלי, המתאר את הדרך שבה ארכיטקטורה צריכה לפעול כדי להיטיב את מצבו של הפרט ולהשפיע על ההוויה הכוללת של החברה. אך בה בעת זהו גם טקסט אישי מאוד, שבו מתאר האדריכל בעל השם הבינלאומי לא רק את ההצלחות הפנומנליות שלו, אלא גם את התהיות והקונפליקטים המלווים את עבודתו. ספדיה מזמין את הקוראים להתוודע אל אחורי הקלעים של עבודתו משלב הסקיצה הראשונית, ומתאר את תהליך בניית מערכות היחסים עם הקליינטים, מאבקים עם קולגות ועם בעלי כוח פוליטי, בניית תקציב, ניהול סיכונים והתמודדות אינסופית עם אילוצים. ספדיה מספר על חוויותיו כבן למשפחה שהיגרה מישראל, מעלה שאלות ביחס למקומו של האדם בעולם, ובוחן את השפעתה של האהבה על חייו.
אילו קירות יכלו לדבר הוא סיכום אישי ומעמיק של עבודתו וחייו של
משה ספדיה, שתיכנן שורה ארוכה של מבנים איקוניים בארץ ובעולם, החל מקומפלקס המגורים "הביטאט 67" במונטריאול, דרך המתחם שהפך לסמל האייקוני של סינגפור "מארינה ביי סנדס" ועד למונומנטים מקומיים ומוכרים דוגמת מוזיאון יד ושם, נמל התעופה בן גוריון ומתחם ממילא בירושלים. זהו שיר הלל ליופי ולאהבת האדם, לחריצות ולנחישות, קריאת חובה לאוהבי האסתטיקה.
"ספר על אדם המבקש אחר היופי, האמת ועשיית טוב בעולם."
יו־יו מה, צ'לן