מסע אל מעבר למילים

מאז ומתמיד התרוצצו שני מסלולים או יותר בתוך ראשי. הדרך היותר נעימה הייתה זאת של חשיבה קדימה, הבטה אל מראות עתידים, כשאני מדמיינת לעצמי מה ראוי שיהיה, מתכננת את העתיד על גבול הפנטסיה. מסלול אחר עבר מתחת למסלול זה, ובו קטעי התרחשות מן המציאות, שעניינם דברים שהיה עליי לעשותם. בצורה זאת התקיים בתוכי מיקרוקוסמוס של עבר ושל עתיד, שכמו חברו יחדיו כדי לדחוק את רגליי ההווה - והוא הזמן היחיד שבו אנו חיים באופן ממשי, במלוא מובן המילה. הברכה הצפונה בשליש זה (או יותר, שהרי אני מתכונת לחיות עד גיל מאה), האחרון של החיים, היא ששני מסלולים אלה של עבר ועתיד נעלמו כמעט לחלוטין, והם משמיעים את קולם אך לעתים רחוקות בלבד. יותר ויותר משתלט עליי הרצון המוחלט, המזהיר, להעדיף את ההווה עם תחושות "חיי השעה", ולמרות זאת גם עם ה"אכפת לי מכל דבר" שלו.התכוונתי לסיים את הספר במשפט המביע את התחושה, אין כמו הדבר הבא, כלומר, שהשלב הבא בחיי אין כמוהו, וזאת ברוח הדברים שההקדמה לספר זה מסתיימת בהם - הווה אומר אני מצפה בכיליון עיניים לעתיד להתרחש. תחושה שעדיין בעינה עומדת. אולם הלך הרוח החדש הנוכחי, אין בו מתחושה זאת ולא כלום. אני משכונעת: השלב הזה עצמו, אין כמוהו.בהוצאת אור-עם הופיע גם רב המכר השתנות מהפכנית מבפנים.