הגמוניה ואסטרטגיה סוציאליסטית, אשר פורסם לראשונה בשנת 1985, הוא לכל הדעות אחת התרומות החשובות ביותר לחשיבה התיאורטית-פוליטית של השמאל בעשרים השנים האחרונות. זהו ספר שהגדיר מחדש את המרקסיזם, אלא שהפעם באמצעות המושג "פוסט-מרקסיזם" הטבוע עמוק בחותם הדה-קונסטרוקציה של שנות ה-80. משום כך, כלומר בשל ניסיונו לחשוב מחדש את ההסכמות הבסיסיות של ההגות המרקסיסטית מבלי לוותר על המטען הרדיקלי המקופל בה, עמד ספר רב-השפעה זה במרכזו של פולמוס אינטנסיבי מאז שראה אור לראשונה. הוויכוחים והמחלוקת שהספר עורר טרם שככו; אדרבה, התפוררות הגוש הסובייטי, תהליכי הגלובליזציה המערערים על זהויות מסורתיות ועל הסובייקטים הקולקטיביים של המודרניות, הופעתן של זהויות חברתיות ופוליטיות חדשות הקשורות לתהפוכות בקפיטליזם המאוחר והמשבר ביעדי השמאל, כל אלה דווקא מקנים רלוונטיות נוספת לנקודת המבט התיאורטית שהספר מציע.

לקלאו ומוף מבקשים להפרות את הפוטנציאל הביקורתי ואת הרדיקליות הפוליטית של המסורת המרקסיסטית באמצעות שילובן ברכיבים של החשיבה הפוסט-סטרוקטורליסטית, כמו גם באמצעות אימוץ התובנות הפוליטיות של מאבקיהן של תנועות חברתיות שונות: התנועה הפמיניסטית, התנועה האקולוגית ותנועת השלום. לקלאו ומוף בונים תפיסה לא מהותנית של המושג "הגמוניה" כדי להבין את השדה הפוליטי של החברה בת ימינו, כדי לחשוב על פרקטיקה פוליטית רדיקלית ודמוקרטית.