יותם והצבעים

רק ילדים יכולים להבין שאי-אפשר לחיות באמת בעולם בלי צבעים. ואכן כשפנו אל יותם, ילד רגיל לגמרי, בבקשה להחזיר את הצבעים, ידעו שאפשר לסמוך עליו. יותם קיבל עליו את השליחות, אף על פי שלא הבין מדוע רק הוא יכול להחזיר את הצבעים, שהרי הוא ילד רגיל. אבל זו הרי הסיבה לכך.

הפעם אין זה יותם התנכ"י המספר את המשל על העצים שהלכו לחפש להם מלך, ומצאו את שיח האטד הקוצני כמתאים לכך. הפעם יותם הוא המלך שלנו, מנהיג טבעי היוצא לדרך בלתי נודעת כדי להחזיר למען כולנו את הצבעים: לים, לעמקים, לעצים וגם לקוצים. בפתח הספר כותב עמיחי אברמסון, "הסיפור שלנו הוא סיפור אמיתי". שלנו, אומר עמיחי, כי יותם אינו אלא כל אחד מאתנו, המציל את עצמו למענו ולמעננו .

נדמה לעצמנו צייר שמנסה לצייר בחושך, בצבעים שאין רואים אותם. כך יותם והענק, לאחר שהפסיקו לבכות מצער, יכולים לנוח ולדמיין צבעים. בדרך זו אומר לנו עמיחי אברמסון שהדמיון הוא הפיה הטובה, ממש כמו קרן האור הקטנה שבסיפור, וכי הצבעים באמת חסרים לנו, וזו לא בדיה. הסיפור של עמיחי הוא סיפור אמיתי משום שהדמיון הוא דבר אמיתי, גם אם שכחנו זאת, ויותם הוא זה שמזכיר לנו כדי שלא נשכח שוב.