מהר מהר, שלא נאחר!

רֹנִּי, אַבָּא וְאִמָּא מְמַהֲרִים מְאֹד לָרַכֶּבֶת, אֲבָל מַה לַּעֲשׂוֹת
שֶׁצָּרִיךְ לְהַסְפִּיק לֶאֱרֹז מַתָּנָה, לְהִפָּרֵד מֵהַבֻּבּוֹת,
לְהַשְׁקוֹת עֲצִיצִים, לְהַאֲכִיל חֲתוּלִים...
הַאִם יַסְפִּיקוּ לְהַגִּיעַ? וְאֶת מִי הֵם רוֹצִים לְשַׂמֵּחַ?

נָתִי בַּיִת – אוהב לרוץ, תמיד ממהר, רץ לעבודה, רץ לפגישות, אבל בכל זאת מרבה לאחר. רק כשהוא כותב לילדים יש לו כל הזמן שבעולם. ספריו 'אבא, אמא, קרוסלה', 'נשיקה באף', 'לאן כִּנרת ממהרת', 'ענק בישל מרק', 'מעשה בכיסא' התקבלו באהבה על ידי ילדים, הורים וסבים.

עמית טריינין – לא עושה שום דבר מהר. אפילו את הספר הזה לקח לו יותר משנה לאייר. הוא קם מוקדם בבוקר, שותה קפה לאט, מאכיל את שוקי הכלב לאט, ורק אז מתחיל לצייר – לאט. מבכירי המאיירים בישראל, מרצה לאיור במחלקות לתקשורת חזותית בבצלאל ובמנשר.

על איוריו לספר זכה בפרס בן יצחק מטעם מוזיאון ישראל לאיור ספר ילדים לתשפ"ג.

זוכה פרס דבורה עומר לספר ילדים מצטיין.

 "הִנֵּה תַּחֲנָה - הָרַכֶּבֶת עוֹמֶדֶת, / גְּבֶרֶת אַחַת עִם כְּלַבְלַב יוֹרֶדֶת. / וְאֶל הָרַכֶּבֶת עוֹלִים וְעוֹלִים / נַגָּנִים שֶׁל תִּזְמֹרֶת עִם הַכֵּלִים/ צֵ'לוֹ, טְרוֹמְבּוֹן, חֲלִילִים, חֲצוֹצְרוֹת"... משפחה ישראלית נחפזת לתחנת הרכבת כדי לבקר את סבא שבבאר שבע ולחגוג עמו את יום הולדתו. אבל אף שנדמה שבני המשפחה מוכנים ליציאה מהבית, שוב ושוב מתברר שמישהו שכח משהו הקשור להתחשבות במי שאינם בני משפחה: להשקות את העציצים, להאכיל את החתולים... גם בנסיעה עצמה יש עיכובים לא צפויים, כמו שיירת ברווזים החוצה את המסילה (מחווה נאה ל"פנו דרך לברווזים" מאת רוברט מקלוסקי). כשבני המשפחה פוגשים את סבא בתחנה בבאר שבע – הם עצמם זוכים למחווה מרגשת; נגני התזמורת מנגנים ועוברי האורח ברחוב שרים ומשמחים את סבא ביום הולדתו. הסיפור האופטימי העליז הזה מציג אוצר מילים מגוון שהילדים ישמחו לגלגל על לשונם, ומצליח להימנע מסיסמאות ומהטפות ובכל זאת להדגים אנושיות, התחשבות, חמלה, משפחתיות וקהילתיות חמה.