כשהיינו לבד בעולם

יוֹם אֶחָד בַּגַּן לָמַדְתִּי לִקְרֹא שָׁעוֹן. הַשָּׁעָה תֵּשַׁע, הַשָּׁעָה עֶשֶׂר, הַשָּׁעָה אַחַת, הַשָּׁעָה שְׁתַּיִם.

בְּדֶרֶךְ כְּלָל אַבָּא אוֹסֵף אוֹתִי בְּשָׁעָה שָׁלוֹשׁ. אֲבָל בְּאוֹתוֹ יוֹם הוּא לֹא חִכָּה בַּחוּץ. בַּסּוֹף הָלַכְתִּי הַבַּיְתָה לְבַד. אֲנַחְנוּ גָּרִים קָרוֹב לַגַּן. אֲבָל לָמָּה הוּא לֹא בָּא? מָה קָרָה?

כֻּלָּנוּ חָוִינוּ רגַע כזֶּה שֶׁבּוֹ חָשַׁבְנוּ שֶׁמַּשֶּׁהוּ הִתְרַחֵשׁ בְּעוֹד שֶׁלַּמַּעֲשֶׂה מְדֻבָּר הָיָה בְּאִי הֲבָנָה. זֶה בְּדִיּוּק מָה שֶׁקּוֹרֶה לַגִּבּוֹר הַסִּפּוּר, שֶׁבִּגְלַל טָעוּת בְּזִהוּי מְשֻׁכְנָע שֶׁהוּא וְאָחִיו נוֹתְרוּ לְבַד בָּעוֹלָם. הוּא יוֹצֵא מִיָּד לְמַסַּע הֲגַנָּה מְרַגֵּשׁ וּמְעוֹרֵר הַשְׁרָאָה בְּנִסָּיוֹן לַסַפֵּק לְאָחִיו הַקָּטָן בִּטָּחוֹן, רֹגַע וַאֲפִלּוּ הֲנָאָה.

כְּשֶׁהָיִינוּ לְבַד בְּעוֹלָם הוּא הוֹכָחָה נִצַּחַת לְכֹחָן שֶׁל אַהֲבָה, דְּאָגָה כֵּנָה וְאִכְפַּתִּיּוּת. בָּהּ בָּעֵת הוּא חוֹגֵג אֶת הַקֶּשֶׁר הַמְּיֻחָד בֵּין אַחִים וְאֶת תְּפִיסַת הַמְּצִיאוּת הַיַּלְדִּית. זֶהוּ תַּרְגּוּם רִאשׁוֹן לְעִבְרִית לִיצִירָתוֹ שֶׁל אוּלְף נִילְסוֹן, מִבְּכִירֵי סִפְרוּת הַיְּלָדִים הַשְּׁוֶדִית, וּלְשִׁתּוּף הַפְּעֻלָּה הֶעָנֵף שֶׁלּוֹ עִם אֶוָה אֶרִיקְסוֹן, הַמְּאַיֶּרֶת הָאֲהוּבָה שֶׁל סִדְרַת הַחַיִּים הַמְּאֻשָּׁרִים שֶׁלִּי