הַיּוֹם אַיָּה בַּת שְׁמוֹנֶה, וְזֶה יוֹם הַהֻלֶּדֶת הֲכִי מְעַצְבֵּן שֶׁהָיָה לָהּ בַּחַיִּים. בַּבֹּקֶר חִכּוּ לָהּ עַל שֻׁלְחַן הַהַפְתָּעָה שׁוֹקוֹלָדִים עִם מִלּוּי מַגְעִיל, עוּגָה מִתְּמָרִים, וּמַתָּנָה שֶׁהִיא בִּכְלָל לֹא רָצְתָה. וּבְדִיּוּק כְּשֶׁשָּׁרוּ לָהּ "הַיּוֹם יוֹם הֻלֶּדֶת", הָאָחוֹת הַמַּרְגִּיזָה שֶׁלָּהּ הִתְעוֹרְרָה בְּבֶכִי. וְזֶה עוֹד כְּלוּם לְעֻמַּת מַה שֶּׁקָּרָה אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁאַיָּה נִכְנְסָה לַמַּאֲפִיָּה.


שַׁחַר סִיטְנֶר היא תסריטאית שבכל שנה, כשסידרו לה שולחן יום הולדת, הייתה מעמידה פנים שהיא ישֵנה. מעולם לא הצליחו להפתיע אותה באמת.

אֶל־עַד כֹּהֵן קֶנִיגְסְבֶּרְג הוא מאייר שאף פעם לא היה מרוצה מהמתנות שקיבל ליום ההולדת. היום הוא מבין שהעיקר אינו המתנות אלא מי שנותן אותן והכּוונה שלו.