שלום לכם הורי הזולים,

אני עוזבת את הבית, כי נמאס לי מהשקרים (מכאן נובע: נמאס לי מכם). 

כשנפגשתי עם אמיר ("האח הגדול שלך," כמו שאתם קוראים לו), אצלו בבית, הוא סיפר לי הכול. על איך אמא היתה סטודנטית של אבא. ואז אבא החליף את אמא שלו באמא שלי, פשוט כי היא היתה יותר צעירה. איך הוא, אמיר, היה צריך לישון בשני הבתים ולהיות בבת אחת, תוך יום אחד, מאושר בשני הבתים. 

רק כשהוא עזב את הבית, כלומר, את שני הבתים, שבשניהם לא הרגיש בבית, הוא הבין שהוא היה אומלל. היה אומלל בבית שלכם, והיה אומלל בבית של אמא שלו. ואני לא ידעת...

אחרי שנפגשתי אתו, הבנתי שהסתרתם אותו בכוונה. שהוא מקסים מדי, אמיתי מדי. שהוא בעצם השקר שקבור כאן בבית. שלא משנה כמה נענה שהכול ממש ממש בסדר אתנו, לכם לא בסדר. לא בסדר כי יש כאן עוד משפחה קבורה מתחת לבלטות. הוא סיפר לי עוד דברים שלא בא לי להגיד לכם. תישארו קצת במתח. לא נורא. 

הלכתי. מתישהו אחזור. או שלא. 

תודה על קורת הגג היפה,

איה