ספרו של משה בנוביץ, זיכרונות ישעיהו בן אמוץ, הוא ניסיון מרתק להסביר כיצד תפסו נביאי המקרא את יצירותיהם. תהום הזמן המבדילה בינינו לבין הנביאים עשויה למנוע מקולם להדהד בליבנו; אנחנו עלולים להתייחס לנבואה בסקפטיות, או לחילופין בתמימות יתר, כתופעה הנשגבת מבינתנו ושייכת לתקופה אחרת. בספר זה מוצעת התייחסות אחרת לנבואה: המחבר מדמיין את ישעיהו הנביא כאדם בעל תודעה שאינה רחוקה מזו של אדם מאמין בן ימינו. ישעיהו תופס את האלוהים ככוח הרצון העומד מאחורי ההוייה, הטבע וההיסטוריה, ואת השליחות הנבואית כתפיסת האדם את הרצון הזה, הזדהות עמו, וחיים לאורו. ניסיון זה לצלול אל עולמו של הנביא ולקרוא אותו מבפנים מתגלה כפרספקטיבה עזה ורעננה החושפת גוונים חדשים בספר ישעיהו.

חלקו הראשון של הספר כתוב כרומן זיכרונות שנכתב מנקודת מבטו של ישעיהו, בגוף ראשון: לעת זקנה סוקר ישעיהו את חייו ואת נבואותיו כפי שהם באים לידי ביטוי בספר ישעיהו (פרקים א-לג); הוא מסביר את מערכת היחסים שלו עם אלוהיו ואת תופעת הנבואה. החלק השני הוא פירוש עכשיוי בקולו של בנוביץ לספר הזיכרונות שאותו ייחס לישעיהו.

משה בנוביץ מחדש רבות בחקר ספר ישעיהו ופרשנותו; הוא מציג תובנות מחקריות שלו ושל חוקרים אחרים באופן כזה שמַשִּיב בהן רוח חיים. מעבר לדיונים בהיסטוריה ובפרשנות המקרא, יש בספר זה ניסיון לשחזר את הלך הרוח הדתי של ימי הבית הראשון שחולל את הנבואה ואת ספרות המקרא בכלל. הוא מתחקה אחר צימאון הנפש לאל חי ודבקותה בו, כמיהה והזדהות שהניבו תורה ומצוות, נבואות ומזמורים. ספרו של בנוביץ אינו מסתפק בביטוי הערטילאי "השראה אלוהית", אלא מנסה להסביר כיצד תפסו ישעיהו ואחרים בימי הבית הראשון את דבר ה' הפועם בנפשותיהם ומפעים את עולמם.

משה בנוביץ הוא פרופסור לתלמוד במכון שכטר למדעי היהדות. מחקריו מתמקדים בתולדות ההלכה מהמקרא עד ימינו, ובניתוח היסטורי ופילולוגי של סוגיות מהתלמוד הבבלי.