אדום לבן

האדמה מגרגרת בזעף. דרך השפופרת היא שומעת את הנהמה. קול משתפשף בריצפה, מתחכך בעצביה המעקצצים, מתפרק פתאום, מתמוטט ברעש אדיר על אוזניה ההמומות. נוגה צורחת שוב. את: "אני דואגת לך". אני: "אז תפסיקי". את:"לא יכולה, אני מוכרחה לדעת שהכל בסדר איתך". אני: "הכל בסדר איתי." את: "בבקשה אל תשקרי לי". התבוננתי בקוביות המנגו המהוקצעות, הרהרתי בנזרין, נצמדת בייאוש לקליפות הפרי, יונקת בכוח קמצוץ של טעם. אחר- כך חשבתי על התשתיות הלקויות של "נווה תרצה", על הסיפורים היפים שהסג"ד רצתה שאספר, זאת היתה המשימה שהטילה "נווה תרצה" על כתפיי. לצחוק את הבכי של אווה, לנגוס בקליפה, להאמין שהיא פרי.