ביקשתי לתת

את הגעת לכאן קרוב לעשר פעמים גברת. אף פעם לא קנית כאן כלום. היא יורה חרבות מתוך הפה ונועצת אותן בי אחת אחת — קשה לאסוף חפצים עם יד שבורה. קשה לאסוף חפצים שמישהו זרק מהתיק שלך. קשה להיות חשודה בגניבה. קשה להכחיש בלי לבכות. — מה אתם רוצים ממני? תמי ‘תלכי מכאן’ הוא מסנן. הדרישה שלו קטנה ברורה. ‘את עושה לי בושות’ השפתיים שלו משרטטות לי לחש — אני? בושות? הקול שלי רוצה לצרוח. הגרון שובר אותו. — פחד מהבהב ממנו ‘תלכי מכאן אני מסתדר לבד’. זהו סיפורם של תמי נוימן וישראל בעלה. ועוד פסיפס אנושי מרהיב. כל אחד מהם יבקש ייתן יקבל וייקח. ולפעמים גם יישאר חסר. אולי תזהו בתוך הספר אנשים שאתם מכירים מן הרחוב הבניין או מהעבודה. ואולי רק שתגיעו אל הדף האחרון תכירו אותם באמת.