טירונית

אז זהו. אין מנוס. אני ניצבת לפני כיתה אמיתית, והתלמידות שמתבוננות בי בסקרנות מצפות בוודאי שאגיד משהו. ”שלום בנות“ אני חושבת שהצלחתי להפיק טון רגיל ובוטח. ”הי, איך קוראים לך? מה תלמדי אותנו?“ ”חבל שלא נתתן לי לסיים את המשפט )טפיחה דמיונית על השכם, ראו כיצד מחקה אני את מורותיי!( קוראים לי אביגיל ואני אלמד אתכן כרגע ביאורי תפילה ובהמשך יתכן שמקצועות נוספים. מהלך כלשהו הדומה לשיעור, התחיל להתנהל. ”המורה, איפה להשלים?“ חייכתי לעצמי. ”המורה“ היא קוראת לי. רציתי לתקן אותה, להסביר לה שעד לפני חודשיים הייתי תלמידה לחלוטין, שזה לא ממש באמת, ש— אביגיל, היא מורה בשנתה הראשונה מחוץ לסמינר. מקום העבודה אליו היא מתקבלת, הינו בית-ספר המטפח ילדות המגיעות מרקעים חלשים בכל המובנים. מטבע הדברים מספק המקום לאביגיל אתגרים, ומציב בפניה חזיתות בהן עליה להתמודד. בד בבד מוצאת המורה הטירונית שבית הספר הזה הינו מקור לא קטן לשעשוע. התלמידות, על התנהגויותיהן הקשות מתחבבות עליה ותוך כדי דרך לא קלה היא מגלה ש-כן, היא אוהבת את בית הספר הזה.