כיצד כאב הופך לאהבה? נזירים אסקטים, שחיו בימי הביניים באירופה, הצליחו להפוך כאב לאהבה: הם גרמו לעצמם כאב כדי לבטא אהבה לאל. כיצד הם עשו זאת? כיצד משפיע הכאב על קיומו של העצמי כבעל הכרה? אילו תכונות משנה הכאב בהכרה? האם הכאב משנה את השפה, את תודעת הזמן, את התוכן החושי או את כל אלה גם יחד? מה קורה בהכרה כשהיא במצב של כאב ותכונותיה משתנות? כיצד יכול העצמי כאובייקט לבטא אהבה לאל, שאינו אובייקט? וכיצד ניתן לבטא אהבה – רגש שתמיד דורש אובייקט כמושא – כלפי מה שאינו אובייקט, האל?

הניתוח הפילוסופי המובא בספרה של רוני נאור-חפרי מציע שהכאב יוצר שינוי או הרס בגבולות ההכרה. שינוי או הרס זה מאפשר חריגה או שחרור של העצמי מגבולות אלה, גם אם באופן חלקי, מוגבל ולזמן קצר. כך, העצמי מתנסה בהיות לא-אובייקט ומתאפשר לו לבטא אהבה לאל, שאינו אובייקט. משמעות קיומו של העצמי כשהוא בכאב נקשרת גם במשמעות קיומו בהקשר הנוצרי: החיקוי את האל. חיקוי זה מתבטא בהתנסות ב-imitatio Christi, על הייצוגים הפיסיים והוויזואליים של האל שהתגשם בבשר בנו כריסטוס, אך גם בהתנסות בהיות לא-אובייקט, בדומה לאל, שאינו אובייקט, הלא הוא מושא האהבה של העצמי.

ד"ר רוני נאור-חפרי מתמחה בפנומנולוגיה של הכאב, באפיסטמולוגיה ובפילוסופיה של הדת. היא חוקרת את היחס בין הכאב לבין הנצרות ובערך האפיסטמולוגי של מערכת יחסים זו. נאור-חפרי היא עמיתת מחקר בבית הספר לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, והתקבלה לפוסט-דוקטורט במרכז ללימודי ימי-הביניים באוניברסיטת יורק (אנגליה). חלקים ממחקרה פורסמו בכתבי-עת מובילים בעולם, בהם  Sophia,  Philosophies ו-Religions. לד"ר נאור-חפרי גם בוגר בספרות ובפילוסופיה, מוסמך במדע-המדינה, מוסמך במדעי-הדתות ומוסמך בפילוסופיה, כולם מאוניברסיטת תל-אביב.