לשקט שני צדדים – הוא יכול להיות הנאה אך הוא גם יכול להיות סיוט. המילים שקט או שתיקה אינן מכסות, לדעתי, את שני ההיבטים הללו של השקט. המילה דממה נראתה לי מתאימה הרבה יותר, לכן לרוב בחרתי להדגיש אותה. המילה הזאת יוצרת ברית עם תנועת הדחף בכך שהיא מערבת את דחף המוות.
מדוע לנסות לכתוב על הדממה? גם אם היא "רועשת" בדרכה, הרי היא מייצגת את ההופכי של הדיבור. כידוע לנו, הפסיכואנליזה נשענת דווקא על הדיבור, ודרכו היא חותרת להגיע לעצם, לגלעין הסימפטום. מבחינתי היה זה הכרח לנסות ללמוד את הנושא, כי הייתה זאת אחת הדרכים לשבור את הדממה, שהפכה בתוכי למעין עצם מוצקה בגוף. חקירתו של הנושא הזה משמעה כניסה לשדה הדחפים, ומובן שהסוגיה מעלה שאלה קשה: כיצד להתייחס לממד המאופיין בכך שלרוב אין בו מילים, אפילו אם אנו משתיקים או גורמים לנו להשתיק מחשבה או דעה מסוימת. לאקאן טוען שהשפה היא כלי רע ועקב זאת אין לנו מושג כלשהו על הממשי , כי היחסים בין הדיבור לבין מה שמושמט ממנו דורשים התייחסות לפן ה"לא מושלם", הצד הרע של השפה. בהוראה האחרונה ביותר, ההוראה הבורומאית, מקנה לאקאן לשלושת הסדרים מעמד שווה, והריק הקושר ביניהם הוא המקום שבו שוכן האובייקט a, מה שמבליט את מקומה של הדממה כְּמה שגם יוצר קשירה בין הסדרים.
דיבור על אתיקה הוא אכן הדבר המתאים בכל הקשור לאנליזה ולמקומו של האנליטיקאי, וכך גם לשתיקת האנליזנט במצבים שונים. המונח דממה, כפי שאני מעדיפה להתייחס לשתיקה, נוגע לא רק לדיבור אלא לכל מה שחי וקיים בעולם. מובן שדיבור על הדממה היה דרך אחרת לדבר על הדחף, על צדו בגוף ועל לא-הכול שבשפה ובכל שיח. כתיבת הדפים האלה הייתה דרך שנראתה לי ראויה כדי להתייחס למה שאפשר להתייחס אליו בנוגע לדממה, ללמוד ממנה וכמובן להשתמש בכך כניסיון נוסף לשבור את השתיקה, אותו עצם הנעוץ בגופי. אני מקווה שהדבר לימד אותי לדעת להבחין בין מה שרצוי לשתוק לבין מה שרצוי לומר.