זה הכול

אולי המאזין ההוא ברדיו צדק. אולי הבעיה היא שאנחנו חיים יותר מדי זמן. אחרי ארבעים שנה אתה כבר כל כך משועמם שאפילו מי שהכרזת עליו כאהבת חייך, שהקמת איתו באומץ משפחה והחלטת לבנות איתו בית, אפילו הוא מתחיל לשעמם אותך. ואז בעל כורחך אתה מתחיל לחפש תחליפים לשעמום. אתה מתחיל להכאיב לעצמך, כמו תשוש נפש שחותך חתכים בידיו כדי להרגיש חי. גם הסכנה היא תחליף ראוי כשמחפשים מוצא מהשעמום.
____________________
גבר באמצע החיים, באמצע מגיפה, באמצע רומא – לבד. אשתו והילדים נסעו לישראל. התורמים שהוא זקוק להם לפרנסתו המשונה מסוגרים בביתם מפחד המגפה, אפילו רות, המזכירה הצעירה מהמשרד, לא עונה לו. הוא מרחם על עצמו, הוא משועמם ומפנטז על חיים אחרים – אבל אז הוא מגלה שבחיים שלו, במציאות, שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה.
זה הכול הוא רומן התבגרות או התפכחות: מפנטזיות של נעורים, מפנטזיות רומנטיות, מפנטזיות משפחתיות ובורגניות. מצד שני – אולי הוא בעצם סיפור על הגשמה של כל הפנטזיות הללו? רומן הביכורים של נוה אריאלי משרטט ביד אומן, באירוניה וברגישות את גבולות ומגבלות הגבריות המודרנית.
"את לא מותירה לי כל ברירה, אמאל," קולו היה נחוש והיא נדרכה. "אם תסרבי להצעה, אדאג שזה יפורסם בכל העיתונים. כל הארץ תדע שסירבת לקחת חלק במפעל הציוני. אני בטוח שזה יעניין מאוד גם את העיתונים בצרפת, לא?"
היא לא נשמה. זה הדבר הגרוע ביותר שעלול להתרחש.
"אינך יודע עליי דבר," לחשה, עיניה נעוצות בעיניו, והם לכודים בקרב מבטים שאיש אינו רוצה להפסיד בו, ואיש גם אינו רוצה לנצח.
"אני יודע כל מה שאני צריך לדעת," אמר, ופסע צעד לאחור. "אתן לך עוד שלושה ימים לחשוב על ההצעה."