אף אחד לא זז

"...הילדים נהיו נערים, הנערים לבחורים, הבחורים בגרו, מבוגרים הזקינו, כל אחד צבר את חייו בנפרד, כל אחד והצרות שלו, הקמטים שלו, היקלשות השיער הייחודית לו, הזיכרונות שהם רק שלו, ועדיין, למרות מרחק השנים והתהפוכות שעברו מאז לידתם, נותרה בינם קרבה מיידית ואינסטינקטיבית שלא ניתנת להגדרה, סוג של זיכרון קולקטיבי שנטמע בתאי הגוף... הקליק שמקליק כשנפגשים אחים אוהבים שגדלו יחד באותו בית, חוט שבו שזורים חרוזי הזיכרון. כך גם בינם לאבנר, אבל להפך. שנאת אחים. הוא היה ונותר האח השנוא...״
מה קורה כשכיתה של קיבוצניקים, מי שגדלו יחד כמעט מיום לידתם, נפגשת שוב בשנת 2020, אחרי ארבעים שנה?
הם כבר אינם הילדים שהיו, דרכיהם נפרדו, נסיבות חייהם שונות ומשונות, אך ישנם רגשות, כך מתברר, שנטמעים לתמיד. הטינה והשנאה לאבנר, מי שהיה המלך האכזר של הכיתה, שהתעלל בכל אחד מהם בדרך אחרת, מעולם לא התפוגגו.
בגיל שישים אבנר רוצה סליחה. רוצה שידעו שהוא איננו מי שהיה פעם. ממש ככה. הוא מטפל בעצמו. הוא מתחנן. הוא יוצא מגדרו. אבל האם יש סליחה לאח שנוא שפתאום מחפש כפרה? האם ניתן לשכוח זיכרונות שנצרבו לנצח? ומהי בכלל סליחה ולמי היא מיועדת?
אף אחד לא זז היא דרמה אנושית מרתקת על אהבה, בגידה, עלבון, חמלה, טוב לב ואכזריות, ובשיאה מפגש בין הילדים שהיו למבוגרים, שייאלצו לבחון אם יש סיכוי לסליחה בין מי שזוכרים הכול ולא שוכחים דבר, כאשר חוט השערה מבדיל בין מחילה לנקמה.
באף אחד לא זז, ספרו התשיעי למבוגרים, ממשיך דורון שנער לשכלל את קולו יוצא הדופן, מלא החמלה ואהבת אדם, אך גם המפוכח מאוד.
הוא חוזר למקום שגדל בו — הקיבוץ — ומספר, בשפתו המדויקת, סיפור על אהבה, בגידה ועלבון במשפחה המורחבת של יישוב קטן. משפחה ישראלית בכל רמ"ח איבריה, מאושרת ודיכאונית, פגומה ואוהבת, חולמת ונשברת, שחוטים סמויים מעין מחברים לתמיד בין חבריה.