ים סרגסו הרחב

ים סרגסו הרחב, הרומן האחרון שכתבה ג'ין ריס ושראה אור בהיותה בת שבעים ושש, מעביר בקוראיו (עדיין) רטט של השתאות וזעזוע. השתאות זו קשורה הן לאיכותו הספרותית הבלתי רגילה של רומן צנום זה, והן לתחושה טורדת מנוחה וגופנית כמעט, שכביכול הקשבנו במהלך הקריאה, כמו מבעד לקיר, לאיזו אנקת-גניחה עמומה ובלתי פוסקת, כאילו שאפנו את הבל הפה הדחוס וההביל של משהו – פראי ופצוע כאחד – ששואב את חיוניותו מדופק החיים עצמו.
ואמנם, כשבוחנים את דרכה הספרותית של ג'ין ריס ואת קורות החיים שהנביעו את הדרך הזו, כמעט אין מנוס מן ההתרשמות, שעלולה להישמע מופרזת, שכל מה שכתבה ג'ין ריס לפני ים סרגסו הרחב היה בבחינת "ניסוי צופרים" לאותה אזעקת אמת, שהתרחשה רק בסוף חייה, והיא הרומן הזה בדיוק. 
המנוע הגדול של ים סרגסו הרחב הוא דמותה של האישה הקריאולית ב"ג'יין אייר", ברתה רוצ'סטר, רעייתו הראשונה המשוגעת של מר רוצ'סטר, שנכלאת שנים בעליית הגג של אחוזת תורנפילד באנגליה על ידי בעלה, ושורפת אותה לבסוף. ריס נטלה אפוא את דמות המשנה המאיימת והמאוימת של הרומן הגדול של ברונטה, ברתה רוצ'סטר, והעניקה לה קול משל עצמה, זהות וסיפור חיים... ועם זאת, כשמקשיבים היטב לנימתו של ים סרגסו הרחב, מוצאים לא רק את הכעס של ריס ושל גיבורתה – המתגלם במעשה הזה של תחיבת היד אל תוך הרומן הקאנוני האנגלי של ברונטה וההתערבות בו – אלא גם את הקינה הלירית. קינה שוברת לב – לעתים חרישית, לעתים שואגת ולעתים מפורקת ופרומה – על חיים שהושחתו, ועל יופי ואפשרויות ליופי שהושחתו. החשבון המר של ריס עם הקולוניאליזם, שבא לידי ביטוי באותו כעס, המניע אותה להעניק קול לאישה הקריאולית המשוגעת אצל ברונטה, עושה את ים סרגסו הרחב למה שמכנים "ספר חשוב". אולם רק הקינה ויסוד הקינה שיש בו, הם שהופכים אותו לספר מופתי.