הדיירת

צמד שוטרים מוזעק באישון לילה לדירתה של איה אבישר, גרושה בתחילת שנות הארבעים לחייה. בצהרי אותו יום, עיליי שחר, הגרוש שלה, מופיע בדירה שבה התגורר בעבר איתה ועם ילדיהם, ותובע ממנה לשקול מחדש את הגירושים. או למעשה, לחזור בה מהם. ועד אז – איה נשארת בדירה ולא יוצאת ממנה.

הדרמה שמתחוללת בדירה בין איה לעיליי – דרמה שנעה בין גילויי אהבה לבין כעסי עבר, התחשבנויות, איומים ואלימות – נמסרת דרך הגרסאות השונות של שניהם להתרחשות, על כל השאלות שהן מעלות: למה איה מאפשרת לעיליי להישאר בדירה? ואם נוכחותו נכפית עליה, מדוע הוריה מצדדים דווקא בו? אמנם כבר יש לאיה זוגיות חדשה עם ורד, אך האם היא באמת המשיכה הלאה? ומצד שני: האם עיליי אכן מתחרט על הגירושים, או שאולי הוא מונע על ידי אינטרסים אחרים לגמרי? ומה בדיוק קרה בינו לבין ליה, בת זוגו הצעירה?

"הדיירת" הוא רומן פסיכולוגי בעל אלמנטים של סיפור בלשי, שבו הסכין שמופיעה במערכה הראשונה – סכין מטבח שעיליי קנה לאיה – נשלפת במערכה האחרונה. אבל נגד מי היא מכוונת ולאיזו מטרה? ואילו מבחינה פסיכולוגית, הרומן שלפנינו הוא מפגן מרשים של ערעור המציאות, שממחיש עד כמה מסובך לדעת מבחוץ מה באמת קורה (או לא קורה) בין בני זוג בין קירות ביתם.

תמר מרין מציגה ברומן מהלך ספרותי מרתק ואמיץ, שמצד אחד מיטיב להעביר את תחושת המחנק וחוסר האונים של איה, אסירה במין כלא של אבסורד, ובו בזמן מכריח אותנו לשנות שוב ושוב את עמדתנו כלפי המסופר. מרין מחזיקה בנרטיבים השונים בכישרון גדול, ומניעה אותם כך שהקורא חרד לגורלה של איה, ובו בזמן גם מתקשה להכריע מהו הסיפור "האמיתי" שלפניו.

הספר עוסק בסוגיות רלוונטיות במיוחד לעידן הנוכחי, ובהן התוצאות הכלכליות הרות האסון של גירושים עבור שני הצדדים, הקושי של בני השלושים והארבעים להגיע לעצמאות בתוך עידן של חוסר ודאות כלכלית ותעסוקתית, אלימות רגשית, וההשפעות של יציאה מהארון בגילים מאוחרים. אבל אולי, יותר מכול, הוא עוסק בקושי הנצחי להיפרד, ומולו בפחד הנצחי לא פחות מסימביוזה והיבלעות.

זהו ספרה השלישי של תמר מרין, זוכת פרס ראש הממשלה ופרס שרת התרבות.