רק פה לא קרה שום דבר

"כמו תמיד אחרי שאני מספרת את הסיפור הזה על הילדות שלי, אני מרגישה שקרנית. זה אולי סיפור טוב, אבל זה לא הסיפור שלי. כי מי שזה קרה לה, אותה אני לא זוכרת. אני כן זוכרת את הילדה שהייתי פה, בארץ. זאת שלא קרה לה שום דבר מיוחד, שגרה כל הילדות באותה דירה קטנה בבניין הכי מכוער ברחובות".

פאולה אנדריאה (רונית) סלע נולדה בארגנטינה וגדלה בישראל. הרומן שכתבה מספר סיפור שטרם סופר, לא בספרות העברית לפחות. סיפורם של אלה שעלו לכאן מארגנטינה בשנות ה-70, ובעצם הם ניצולים:

ניצולי אותם ימים בארגנטינה של הגנרלים, שבה אנשים נאסרו, עונו, נעלמו לבלי שוב.

"נראה לי שזה הדבר היחיד שנשאר להם משם" – כותבת סלע על הורי הגיבורה שלה, דניאלה – "הסודיות. הם אף פעם לא סיפרו לי כלום..."

ואולי זאת הסיבה לשתיקה האופפת את הפרק הזה בחיי האנשים האלה, ולסודות האפלים המלווים את שגרת חייהם ולא נותנים להם מנוח.

ארבע דמויות דוברות בספר, והסיפורים שלהם נשזרים אלה באלה ומפגישים אותן זו עם זו: דניאלה – צעירה מבולבלת, קצת אבודה, שמחפשת את דרכה; יעל, הפסיכולוגית שהיא פונה אליה לצורך קבלת מסמך מסוים אבל נשארת, ונפשותיהן נקשרות; דן, ידיד-הנפש שלה; ואלמה, אמא של דניאלה.

הספר נקרא בשטף שאי-אפשר לעוצרו. העלילות המתפתלות והסודות ההולכים ונחשפים סוחפים את הקורא ומעוררים התרגשות – לצד אמפתיה עצומה גם כלפי מי שחטאו – וקשה, קשה לעצור את הדמעות.

פאולה אנדריאה סלע, שזה ספרה הראשון, מפתיעה בכישרון סיפורי עצום ומצליחה לספר את סיפורם של שני דורות – בנות והוריהן – באופן מעורר השתאות.

"כי ככה תמיד הרגשתי – שכל הדברים הטובים קרו בארגנטינה, וכל הדברים הרעים קרו בארגנטינה, ורק פה לא קרה שום דבר".