במקטעים קצרים, בשמות פרקים מקוריים ובעיקר בכתיבה מדויקת וחסכנית שאינה נופלת לבּנאליזמים, כותבת הסופרת-המשוררת ענת לויט – שכתבה בעבר ספרי פרוזה ניסיוניים טובים מאוד ומרגשים כמו "שפת הלוליין" (גוונים, 1997) ו"ניקול ופּייר" (ידיעות ספרים, 2000) – את חייה דרך הפיזי המוביל אל הנפשי. בבחירת מילים מדויקות היא מתארת איך זה להיות בעלת מום פיזי מלידה המתגדל והופך למום נפשי החל מהיחס האינטימי הקשה של האב, דרך יחס החברה כולה ועד הדיאלוג של לויט עם בנותיה.
הטיפול העצמי והשיקום האישי במסגרות השונות, עקב בצד אגודל – "על בהונות הנפש" – מתוארים ללא גרם של הצטעצעויות בּארוקיות ומילים מיותרות. זהו ממוּאר אוטוביוגרפי, מעט המחזיק את המרובה, של אשת מילים היודעת לברור מילים ולברוא משפטים באופן אסתטי מושלם, עורכת ופועלת מילים ביומיום למחייתהּ, והוא עורר בי הזדהות רבה ממש כמו ספרו הבלתי נשכח של ז'אן פול סארטר "המילים". כך, למשל: "בלי אבחנה רפואית רשמית, חותכת כדין שיש לקבלהּ ללא אפשרות ערעור, נסללה לי עוד בילדותי דרך התנהלות אשר תעתעה קודם כול בי. אבא שלי הוא שכפה עלַי להאמין שאם רק אפסיק להיות נרפית, חלשלושה באופן מביך – אצליח לצעוד בקלות כמו כולם..."
רן יגיל: מבקר, עורך וסופר
ענת לויט פרסמה חמישה ספרי פרוזה ושמונה ספרי שירה. זכתה בפרס ורטהיים לשירה, בפרס ברנשטיין לביקורת ובפרס ראש הממשלה. (Anat-levit.com)