"השמש זרחה, בלית־ברירה, על האֵין־חדש. מֶרפי ישב מחוצה לה, כאילו הוא חופשי, במבוי סתום בווסט בְּרוֹמפטון". כך, באבחת משפט, מכניס אותנו בקט ללב העולם הגרוטסקי של הספר.

החריגוּת הגמורה של מרפי התגלתה כבר ברגע לידתו. הוא לא הפיק את ה"לָה" של סטנדרט הקונצרטים הבינלאומי, עם 435 ויברַציות כפולות לשנייה, אלא צליל נמוך יותר, שגרם לרופא המיילד, חלילן חובב מוכשר למדי, להעוות את פניו על שמכל מיליוני הגרונות הקטנים, המקללים בקול אחד ברגע המסוים הזה, רק העולל מֶרפי מזייף.

הארומה הגוגולית שכאן אופיינית. הפארודיה האקזיסטנציאליסטית של בקט – אולי הרומאן הכי מצחיק שלו – נראית לפרקים כטקסט גוגולי שכתב איזה ג'ויס קפדן, עם משחקי מלים וירטואוזיים של לואיס קרול.