באחד בינואר אף-אחד לא מת בכל רחבי המדינה הקטנה. לא ממחלה, לא מתאונה, לא מהתאבדות מוצלחת, ואף לא מסתם מוות פתאומי. ולא שאין פצועים, חולים, אנשים בתרדֶמֶת. אבל הם נשארים בְּחיים תלויים-ועומדים. הימים חולפים, והאנשים ממאנים למות, כאילו חריקת המספריים החותכים את פתיל החיים שבתה ממלאכתה. אושר חדש מציף את המדינה; האנושות זכתה בחופש לחיות. חלומה הגדול ביותר – להתגבר על העריצות הכי שרירותית בחיי אנוש, זו של קטיעת החיים, וליהנות מחיי נצח – התגשם והפך להיות נכס שווה לכל נפש. אך השמחה לא מאריכה ימים. בעצם, המדינה שקועה בצרות על צוואר. משבר המוות, היעדרו של החופש-למות, מתברר כעריצות גדולה פי כמה. די לחשוב על הצרות של הכנסייה, שבלי מוות ובלי תחייה אין משמעות לקיומה. ומה על כל עובדי ענף הקבורה, שחומר-הגלם שלהם נשלל מהם באכזריות, שלא לדבר על החברוֹת לביטוח-חיים הפושטות את הרגל; על בתי החולים ההולכים ונסתמים בהיעדר תחלופה של גוססים; על בתי גיל הזהב המתמלאים יותר ויותר בזקנים-לנצח. עד שכעבור שבעה חודשים מגיעה הישועה: מוות חוזרת... וכאן יתחיל הסיפור הממשי.