'מוּרם מעפר' היכה גם אותנו בתדהמה. ידענו על הרומן הזה שהוא סאראמאגו שלפני סאראמאגו; את הפריצה הספרותית שלו, העולמית, שאחריה באה מרבית כתיבתו, עשה ז'וזה סאראמאגו בגיל שישים (1982), ב'דברי ימי מנזר', ואחר כך, במשך 27 שנה, באו עוד 12 רומנים (כולם ראו אור אצלנו בתרגומה הבלתי-נשכח של מרים טבעון). הם שהקנו לסאראמאגו את מקומו היציב בקנון הספרותי המערבי, את מעמדו כ"גדול סופרי העולם" בשלהי המאה העשרים (הרולד בלום) ואת פרס נובל לספרות. עד גיל שישים, ידענו, הוא הדפיס רק שלושה רומנים. הראשון שבהם, 'אדמת החטא', הופיע כשהיה בן 25, אך השלישי, 'מוּרם מעפר', ראה אור רק כשהיה בן 58.

שלושה עמודים ראשונים של הרומן חולפים עד שאומר המסַפר: "את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת" – ואז, כמעט בבת-אחת, קם וניצב לפנינו אופן שיחתו של המספר, סגנון הסיפור האופייני לסאראמאגו, במלוא בשלותו ושִׁפעתו. כאן הוא המציא אותו. ההתפעלות מכישרון התיאור והסיפור שיש לאיש הזה עוד גוברת בגלל הרעננות שבראשוניות, כאילו הזדמַנו להופעת בכורה של מישהו לא ידוע שברור לנו מיד שהוא עתיד להיות כוכב אדיר.