לא היינו פה

אמילי חיה את הרגע – היא מטיילת בצ'ילה עם חברתה הטובה, קריסטן, והחברות ביניהן קרובה מתמיד. בלילה האחרון של הטיול אמילי נכנסת לסוויטת המלון שלהן ומגלה דם ושברי זכוכית על הרצפה. קריסטן אומרת שהתרמילאי החמוד שעלתה איתו לחדר תקף אותה, ולא הייתה לה ברירה אלא להרוג אותו מתוך הגנה עצמית. מה שמזעזע את אמילי יותר מהכול: הסצנה דומה להחריד לטיול הקודם שלהן, שם תרמילאי אחר מצא את מותו. אמילי לא מאמינה שזה קרה שוב. איך זה ייתכן?

חזרה בבית בוויסקונסין, היא נאבקת עם הזיכרונות ועם הטראומה. כשקריסטן מגיעה לביקור פתע, אמילי נאלצת להתעמת עם העבר האלים שלהן. ככל שקריסטן מנסה לשמר את החברוּת עם אמילי, כך עולה הספק בלבה של אמילי לגבי המניעים של חברתה ומה שאירע באותו לילה נורא. האם אמילי יכולה לברוח מהסודות שהן חולקות?