ב-31 באוגוסט 1946 רעשה ארצות הברית: המגזין "ניו יורקר" ייחד, לראשונה בתולדותיו, גיליון שלם לפרסום כתבה אחת ויחידה, ללא הקריקטורות המפורסמות שלו וללא חלק ניכר ממודעות הפרסומת שהיו אמורות להתפרסם בו. את הכתבה הארוכה במיוחד, שנקראה בפשטות הירושימה, חיבר הזוכה הטרי בפרס פוליצר, הסופר והעיתונאי האמריקני ג'ון הרסי.

לא רבים יכלו לחזות את הסערה שהתחוללה לאחר פרסומה: בתוך שעות מרגע הפצת המהדורה הראשונה של הגיליון, נחטפו כל שלוש מאות אלף עותקיה; בקשות להדפסות חוזרות זרמו מכל רחבי העולם, הכתבה הוקראה בשלמותה ברדיו בארצות הברית ובארצות אחרות, נדונה בהרחבה בכל העיתונים המרכזיים ונסקרה במגזינים אחרים. ב"ניו יורק טיימס" נכתב כי "כאשר תופיע הכתבה הזאת כספר, יאמרו המבקרים שלפי טיבו מדובר בקלאסיקה; אך נכון יותר לומר שהוא יותר מכך"; ובמגזין "ניו רפבליק" נכתב כי החיבור הוא "בלי ספק אחת היצירות הקלאסיות הגדולות ביותר על אודות המלחמה."

הספר שראה אור על פי הכתבה תורגם ל-19 שפות, נמכר ברחבי העולם בלמעלה משלושה מיליון עותקים, מהדורות שלו לא פסקו לצאת מבית הדפוס, והוא מופיע בכל רשימה של יצירות מופת. במשאל שערכה אוניברסיטת ניו יורק היוקרתית, בשנת 1999, הוכתר הירושימה כיצירה העיתונאית החשובה ביותר במאה העשרים, לפני סיפור חשיפת פרשת ווטרגייט, הספר "אייכמן בירושלים" מאת חנה ארנדט, דיווחיו של ארנסט המינגווי ממלחמת האזרחים בספרד, כתבותיו של אדוארד מורו על "הקרב על בריטניה" ועל שחרור בוכנוואלד, ויצירות שונות של סופרים ידועים כגון נורמן מיילר וטרומן קאפוטה.

הירושימה הוא תיאור הומניסטי ורגיש להפליא של השפעותיה של פצצת האטום הראשונה שהוטלה בתולדות האנושות על חייהם של שישה ניצולים, תושבי הירושימה. ארבעת פרקיו הראשונים של הספר, שהרכיבו את הכתבה ב"ניו יורקר", מתחקים על קורותיהם החל ברגעים הספורים שלפני הטלת הפצצה וכלה בשבועות שלאחריה.

הירושימה הוא ספר עוצר נשימה שגיבוריו בלתי נשכחים. הוא לא רק מעורר מחשבות על המלחמה ההיא ועל מלחמות בכלל, אלא גם כתוב באופן ייחודי לספרי מופת שעוקבים אחר בני אדם ובכך מעבירים את גודל הזוועה. ככזה, הוא ספר חובה לכל בן תרבות.

ג'ון הרסי נולד בסין ביוני 1914. הוא שימש זמן מה מזכירו של הסופר והמחזאי האמריקני סינקלייר לואיס, ועבד כמה שנים כעיתונאי. הוא היה הכתב של "טיימס מגזין" במזרח הרחוק, ובמהלך מלחמת העולם השנייה שלח גם למגזינים "לייף" ו"ניו יורקר" סקירות על הקרבות באוקיינוס השקט ועל פלישת הצבא האמריקני לאיטליה. בתום המלחמה החל הרסי להקדיש את עיקר זמנו לכתיבת פרוזה. ב-1945 זכה בפרס פוליצר. בשנים שלאחר פרסום הירושימה מילא הרסי תפקיד מרכזי במאבק לעיצוב דמותה של האנושות בעידן האטום. בשנות החמישים של המאה העשרים הוא מיקד את התעניינותו ומעורבותו הפעילה בחינוך הציבורי באמריקה, ובהמשך לימד באוניברסיטת ייל. הרסי שימש נשיא "אגודת הסופרים של אמריקה" ונבחר ליושב הראש של "האקדמיה האמריקנית לאמנויות ולספרות". הוא נפטר ב-1993, ובמותו הותיר יבול יצירתי עשיר של עשרים ושישה ספרים.