כל הנחלים הולכים אל הים

ספר הזיכרונות של הסופר והחתן פרס נובל, נפתח בכניסה של ילד אל הגיהינום. אנו רואים את הנער, אלי ויזל, נקרע מחיי משפחה יהודיים מסורתיים ואוהבים בהרי הקרפטים ונגרר אל אימי אושוויץ ובוכנוואלד.בסוף המלחמה, לאחר שהוריו ואחותו הקטנה נעלמו, החיים מתחילים מחדש בבית יתומים בצרפת. הנער צריך לדבר שפה חדשה, לנווט את נתיבו בתרבות חדשה, למצוא בתוך עצמו דרך להתקרב מחדש לעמיתיו. ויזל זוכר את מאבקו באלוהיו ואת גיחותיו העזות אל חקר הפילוסופיה, אל כתבי הקודש, ואל עולם הקבלה. הוא נזכר איך ניצתו מחדש חלומותיו הישנים. רוחו מתעודדת כשנודע לו כי שתי מאחיותיו ניצלו-מעתה יש טעם של ממש בחייו המתחדשים לאחר השואה.בהמשך מופיע כנער ויזל בן השבע-עשרה, גבר צעיר בפאריז, שמסייר ביקום החדש. אהבת נעורים כובשת אותו. לידת מדינת ישראל מרנינה אותו. הוא נעשה עיתונאי מתלמד, הוא פוגש סופרי יידיש גדולים. הוא מגלה את מורו ורבו.בשנות ה-50 של המאה ה-20, כעיתונאי צעיר, הוא מתחיל לנסוע בעולם, מסקר את הסכסוכים הסבוכים במזרח התיכון, שליוו את הקמת מדינת ישראל, את הימים הראשונים של האומות המאוחדות, או משפט אייכמן. הוא מתיידד עם גולדה מאיר ועם פרנסואה מוריאק ויוצר קשרים עמוקים עם מדינת ישראל.. בשלהי שנות החמישים, עם כתיבת ספרו הראשון, הלילה, הוא מוצא לבסוף את קולו כעד. יצירתו מכאן ואילך מוקדשת לזכרם של הקורבנות ולהגנתם של הניצולים ושל כל המדוכאים. חייו עשו למאבק – המלובה על ידי אהבה וחמלה ולפעמים על ידי זעם – בין ספק ואמונה, בין ייאוש ואמון, בין שמחה וזיכרון.הוא כתב זיכרונות נוגעים ללב.