השיבה מהודו

לאחר מר מאני עטור הפרסים והתהילה הבינלאומית פונה א.ב. יהושע לנתיב אינטימי – אהבה מוזרה, "בלתי אפשרית", של גבר צעיר לאשה. דומה שיותר מבכל רומן אחר של יהושע נסחף הקורא לדהור בקריאתו, ולא בכדי זהו הרומן המצליח ביותר של יהושע.

המספר הוא רופא-מתמחה הנאבק על מקומו במחלקה הכירורגית. הוא נקרא ללוות זוג הורים – לזר ואשתו דורי – להודו, להחזיר משם את בתם, שחלתה בצהבת קשה. המסע להודו תופס את חלקו הראשון של הרומן, אך גילגוליו מחלחלים למלוא אורכו של הספר. בנג'י, הרופא הצעיר, הנוסע "כבן עם הוריו", עומד נפעם מול עוצמת הזוגיות של הזוג לזר, השונה כל כך מזו של הוריו, ונשאב לאהבה "אבסורדית".

ואכן, המנוע של הרומן הוא "המסתורין" המוליך שני יצורים נפרדים לקשור את עצמם זה לזה בשלשלת אחת, בחיבור המעניק, לכאורה, חיוניוּת, הַמְרָאה, תחושת שיחרור – אבל הוא גם "קשר", דהיינו: שלשלת כובלת. הספר תוהה אחר השיוּט מזהות לזהות, אחר "עירוי-הדם" הסימביוטי הזה, אשר משנה את ה'אני' כמו בהתאהבות שזורמת פנימה "בלתי ניתנת לשליטה, וכמו ממקור חיצוני, כאילו היתה אינפוזיה של קוקטייל עשיר... שמטפטף בסתר לתוך מעמקי האורגניזם ומשנה את הנוסחה שלו".

אבל אולי מונח "המסתורין" האמיתי של הספר דווקא במקום אחר, בקשר בין בנג'י למיכאלה, שהוא סיפור האהבה המוסתר של הספר – מיכאלה הנינוחה, הלא מתערבבת, המלווה ותומכת בסובלנות ואמפתיה, והסבורה שכל אדם אחראי לגורלו. הדרך שהיא מציעה אינה בדידות ואינה סימביוזה אלא קיום-יחד אגב אוטונומיה. "אין אנו שתי נשמות הקושרות ביניהן קשר נצחי, אלא רק שני נהרות זורמים, שבטוחים כל אחד בעומקו ובעצמאות האפיק שלו, ועל כן אין חשש שמימיהם יתערבבו קצת אלה באלה."