זה עם הפנים אלינו

בגיל 17 נשלחת אסתר, המספרת, לדוד בקמרון: "אולי זה יסדר לה קצת את הראש," מקווה המשפחה. חודשים ארוכים היא מוחזקת שם, בתוקף צווים משפחתיים כמוסים, ונחשפת למתחים, לסתירות, להשחתה ולבלבול שבהווית החיים האפריקנית החנוקה: יחסי שחורים-לבנים, אדונים ומשרתים, יהודים ושאינם יהודים, ליברלים ושמרנים, גברים ונשים. 

בתוך הסיפור האפריקני של אסתר, מהדהד בעוצמה רבה הסיפור המשפחתי הגדול המשתרג ממנו: סיפור קורותיה של משפחה יהודית-מצרית, שעלילותיה הפתלתלות, הקומיות-טרגיות, מתפרשות על שלוש ארצות - מצרים הקולוניאלית, קמרון הפוסט-קולוניאלית וישראל. בספר מתהווה עולם בתזוזה מתמדת: ממקום למקום, מזמן לזמן, מחיתוך דיבור לחיתוך דיבור, מדיוקן של בן משפחה אחד לאחר, התובעים את מבטו של הקורא ומגרים אותו לשיפוטים רגשיים ומוסריים מתחלפים. באמצעות שלל דמויות חזקות, מנסה הספר לבדוק את הפלורליזם הסובלני והנדיב של ה"לבנטיניות" כאפשרות מפתה - בד בבד עם תיאור התפוררותה וקריסתה של האפשרות הזאת.

הרומן פורץ את גבולות הז'אנר: הסיפור הסוחף, המלא הומור, נארג סביב התבוננות בתצלומי המשפחה - קצתם אותנטיים וקצתם פיקטיביים - שהם חלק בלתי נפרד מן הטקסט.