"אמא. בלב אני חוזר על המילה הזרה הזאת שוב ושוב, אבל לעולם לא בקול, לעולם לא בנוכחותה. כאילו מעניש, מונע ממנה לשמוע את הצליל הזה, את שתי ההברות שאולי היתה שמחה לשמוע. אולי היא כבר לא מצפה, אולי היא בכלל לא חשה בהיעדרן."

יום אחד, בעיר פרברית אחת, אי־אז בשנות השמונים, מתקבלת שיחת טלפון אנונימית בבית של משפחה אחת. האם, עקרת בית, עונה לשיחה, ומאותו הרגע העולם אינו מה שהיה עוד. היא מסתגרת בחדרה ומתנתקת מבעלה ומשני ילדיהם. הלכלוך נאסף, המטבח מתמלא בכתמי שומן ואבק נערם בכל מקום.
הפירוק של היחידה המשפחתית לא מביא לפירוד פיזי, ונדמה כי כל הפרטים נכלאים בתוך עיסה אחת גדולה שהקושי להיחלץ ממנה עומד בלבו של הספר.
ההיצמדות הזאת אל בסיס האם, לצד ההזנחה שמפוררת את המשפחה, מסופרת דרך עיניו של דניאל מגיל שמונה ועד לבגרותו בעת שהוא סועד את אמו בת השבעים.
הזמן אמנם חלף, אך איש מבני המשפחה, הנלפתים זה בזה, לא הצליח להיחלץ מן המבוך הקדום.
בכתיבה בהירה ורגישה, אך בד בבד חסרת עכבות וסוחפת, מצליח טל גולדשטיין ללכוד גם את הקוראים בתוך אותו סבך.