האדם המשוכפל

מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון, בן 38, שואל סרט וידיאו שהמליץ עליו חבר-לעבודה: לא איזו יצירת-מופת קולנועית, אלא רק בידור של שעה-וחצי, שיוכל להסיח את דעתו מן הדכדוך שלו (הוא גרוש, ואינו רוצה להיזכר למה התגרש; ואת הקשר עם החברה הנוכחית שלו הוא רוצה לנתק ואינו מצליח). לאימתו הוא מגלה ששחקן-משנה בסרט, המופיע בתפקיד צדדי של פקיד-קבלה בבית-מלון, הוא בן-דמותו, דומה לו כמו תאום-זהה בכל פרט, כולל נקודות-חן, כאילו הוא שכפול שלו, אפילו אשתו של השחקן לא תדע להבחין בין שניהם. אמנם ההוא בעל שפם, אבל גם לו-עצמו היה שפם לפני חמש שנים, בדיוק כשצולם הסרט, כלומר השניים אפילו משתנים בו-זמנית...
בלי לגלות את הדבר לאיש, הוא מצליח, לאחר שורת תחבולות והרפתקאות, לגלות את שמו ואת כתובתו של השחקן האלמוני, והוא צץ בחייו במפתיע. אבל מי כאן המקור ומי העותק? מי האדם 'הנכון' ומי הטעות? מי אני? מי אתה? על מה אני יכול לומר: זה אני? ומדוע כששניים מגלים שהם דומים זה לזה כמו שתי יריקות הם הופכים אט-אט לאויבים מרים?
מאז "על העיוורון" לא כתב סאראמאגו עלילה דרמטית עד כדי כך, עם התפתחויות ומהפכים מפתיעים ממש עד לעמוד האחרון. זוהי יצירת-מופת קומית ואפלה, אשר תוהה על טבען של הזהות האישית ושל האינדיבידואליות האנושית. דווקא האיום על הייחוד האישי מזריק בגיבור הספר אנרגיה משונה, מדרבן אותו לפעילות נמרצת המכוננת בו תודעה-עצמית חדשה, כאילו הוא פוגש לראשונה את זהותו 'האמיתית'.